אז כדי לא להפוך את הבלוג הזה לבלוג הקנדו שלי, פתחתי בלוג נפרד בכתובת http://bokkendo.blogspot.com
אשר שם אני אכתוב את הגיגיי בנושאי קנדו, איאיידו, ושאר אימונים.
ככה אני אוכל להשאיר את הבלוג הזה לנושאי גיקיות יותר.
בתקווה שגם יהיו לי רעיונות לכתוב עליהם.
אז לא פירסמנו כתבה בבלוג כבר הרבה זמן, ומצאתי אפליקציה של בלוגר לאייפון, אז החלטתי לפרסם איזה פוסט דיעה קצר.
אז אני במהלכו של מרתון מטורף של גינטאמה (250 פרקים בשבוע וקצת, בינתיים אני ב-120), והדמות הראשית מאוד מסקרנת אותי. מצד אחד הוא מאוד עצלן, בטלן ואדיש לסביבתו, אבל ברגעים החשובים הוא מתנהג לגמרי ההיפך.
מה שבאמת מעניין פה זה שגינטאמה היא סדרת קומדיה ופרודיה רוב הזמן. אך ישנן סאגות שהן מאוד רציניות ובעלות פיתוח דמויות מעניין (אז מה אם הם מוצאים אפילו קצת זמן לבדיחות גם בתוך הרצינות?)
מרתון גינטאמה ובחורות עם מטריות
כל הסחרור הזה שבו אני לא יודע מה לצפות מהסדרה ומהדמות הראשית כל פעם שאני פותח פרק מבלבל אותי מצד אחד, אך מאוד מהנה מצד שני.
אני יכול לפתוח פרק אחד שבו רק מתבדחים על חשבונו של ג׳קי צ׳אן, ומספר פרקים אחרי זה יהיה פרק רציני בו לומדים עוד על העבר של גינטוקי וקאצורה במלחמה שהתרחשה לפני הסדרה.
ובקיצור, למה גינטוקי? דווקא בגלל העירבוב הזה שמצד אחד הוא נהנה מהחיים, מתבטל עם חוברת Jump כל היום, ומצד שני בזמן האמת הוא יגן על חבריו ולא יבייש אפילו את גוקו.
מה שנקרא living the dream.
עכשיו שאליפות יפן מאחורינו, אחרי ניצחון נהדר של Takanabe Susumu עם דקירה נפלאה, אפשר להפנות את מבטינו לאליפות הבאה שמגיעה אלינו! (והפעם גם אני לא אטעה בשעה)
אז עקב העניין ההולך וגדל שלי במשחק ההימורים Mahjong (להלן: מאג'ונג), החלטתי לכתוב קצת על הסדרות שגרמו לי להתעניין במשחק הזה מלכתחילה.
למאג'ונג יש מספר סוגי חוקים, השוני בינהם משמעותי בעיקר בסגנון הניקוד, ובמספר אלמנטים של המשחק אשר משנים את המשחק מעט. סגנון המאג'ונג אשר מככב בסדרות הוא Riichi Mahjong או - Ready Mahjong. אני לא ארחיב על החוקים, מכיוון שזה דורש רשומה חדשה משל עצמו. למי שבכל זאת מעוניין ללמוד את החוקים (וגם מוזמן לשחק איתי ועם חבריי) יכול לעשות זאת כאן.
דבר קטן אחרון - אני אכתוב על הסדרות בסדר הכרונולוגי אשר אני ראיתי אותם, ולא בסדר הכרונולוגי שהם יצאו, או לפי סגנון, או משהו.
אז נתחיל?
Akagi (2005)
אקאגי היא סדרה אשר עוקבת אחרי אקאגי, בחור גאון בעל מזל מטורף, אשר מגיע יום אחד במקרה לצפות ולהשתתף במשחק מאג'ונג, ומשם הוא מתגלגל אל תוך עולם ההימורים של המאג'ונג.
הסדרה מתרחשת 13 שנה לאחר מלחמת העולם השנייה, ומדגישה מאוד את עולם הרמאויות והחדות של המאג'ונג, אשר אנשים רבים ביפן בזמנו התדרדרו אליו על מנת להרוויח את לחמם.
בתחילת הסדרה אנו רואים את המשחק מנקודת המבט של אקאגי, ולאחר מספר פרקים, עוברים לראות את נקודת המבט של יריביו בלבד, ומלהיות בראש של "אקאגי חייב לנצח!" עוברים לראש של "איך לעזאזל אקאגי ינצח את זה?!"
הסדרה מאוד מהנה, ומאוד מאוד מומלצת. אפילו עם הסגנון ציור הלא-שגרתי שלה.
Saki (2009)
וכאילו לתת קונטרא לאקאגי, סאקי היא סדרה מאוד קלילה, על מועדון מאג'ונג בבית ספר תיכון, אשר בכיכובו נמצאת סאקי (מפתיע?), ילדה בעלת כשרון מטורף למאג'ונג, אשר לא רוצה לשחק.
בניגוד לאקאגי, אשר מראה את הצד האפל של עלם המאג'ונג, ויש שם הרבה רמאויות ותכסיסים, בסאקי משחקים נקי, ובאמת אפשר לראות את רזי המשחק (כמובן שעדיין קורים דברים לא נורמליים, אבל זה בזכות המזל של הבחורות בלבד).
הסדרה מאוד ממוקדת-דמויות, וזה כיף, כי כל אחת בעלת אופי משלה, וסגנון משחק משלה, וזה משהו שמאוד מעניין לראות.
גם על סאקי אני ממליץ מאוד, רק שימו לב שיש הרבה רמיזות ל-Yuri. (לא הבחור הרוסי מהקניון)
Legendary Gambler Tetsuya (2000)
ולסיום, חזרנו ליפן של אחרי מלחמת העולם השנייה - בסדרה הזו, אשר עוקבים בה אחרי טצויה (בכל סדרת מאג'ונג השם של הדמות הראשית תופיע בכותרת?), מאוד ניתן להרגיש את הקושי שהיה ביפן לאחר מלחמה"ע ה-II, וזה משהו מאוד יפה שלא ראיתי באף סדרה אחרת. אווירה של קושי ודיכאון.
מאוד מעניין לראות איך טצויה, ושאר הדמויות, מנסים לצאת מהקשיים ובעזרת קצת כסף קל (שמסתבר, לא קל בכלל) לחיות ברמת חיים יותר טובה.
גם כאן הרמאויות במאג'ונג מככבות, אבל בניגוד לאקאגי, טצויה ההרבה יותר אנושי, ורוב הסדרה רואים את הסדרה מהעיניים שלו, ואיך הוא מנסה לחשוב על השטיק הבא שבעזרתו הוא ינצח.
וכמובן שגם על טצויה אני ממליץ. סדרה בעלת Vibe שונה ממה שמקבלים מרוב הסדרות (בייחוד החדשות יותר), ומאוד מעניין לראות את זה.
וזהו!
אז מה יש לנו? 3 סדרות טובות שאתם צריכים ללכת לראות, משחק הימורים שאתם צריכים ללמוד, והרבה נקודות שאתם הולכים להפסיד לי כשנשחק.
אני בינתיים אלך לי לקרוא את המנגה Ten - The nice guy on the path of Tenhou, מנגה מהיוצר של Akagi, אשר עוקבת אחרי בחור שלומד לשחק מאג'ונג מאקאגי הזקן.
תיהנו לכם, ותזכרו - מהמר טוב לעולם לא חושב שהוא הולך להפסיד, והוא יעשה הכל כדי לשמור על הכסף שלו, אצלו.
אז ב-3 בנובמבר בשעה 16:45 (שעון ישראל) יתחיל הטקס של אליפות יפן בקנדו לשנת 2011.
והשנה, בפעם הראשונה אי פעם, האליפות גם תשודר ב-Live Stream לאינטרנטים שלכם.
בעמוד היוטיוב של הסרטון לעיל יש את הקישורים לשני הערוצים אשר ישדרו.
ואני? אני הולך לצפות באליפות דבוק למסך, ואעודד כמובן את הפייבוריט שלי - שודאי קנג'י.
שוטר הבוכה כל פעם שהוא רואה גופה, אנשים שנובחים בפתאומיות, פסיכיאטר שיותר פסיכי מהמטופלים שלו, אישה המסתובבת עם בול עץ ומדברת איתו, גמד וענק, אב באבל הפורץ בבכי ומבקש שירקדו איתו כל פעם שהוא שומע שיר מסוים, מסרים מהחלל החיצון, ואישה סתומת עין עם כח יוצא דופן. כל אלה הם רק חלק מכל הדברים המוזרים שקורים בעיירת חוטבי העצים טווין פיקס הנמצאת במדינת וושינגטון בארה"ב קרוב לגבול הקנדי. אי שם בתחילת העשור האחרון של המילניום הקודם סדרה זו הצליחה לאחוז בצופיה ולשלוח אותם לעולם אחר לגמרי. ספק דרמת פשע, ספק אופרת סבון, ספק סאטירה, ספק סדרה סוריאליסטית וספק סידרת אימה. אבל כל הספקות האלו יצרו משהו שיזכר לימים רבים.
בבוקר ה24 לפבואר טווין פיקס קמה למציאות אכזרית שבה לורה פאלמר, נערה צעירה ופופולרית, נרצחה בדם קר. לעיירה מגיע סוכן הFBI דייל קופר (המשוחק על ידי קייל מקלכלן הידוע בתפקידו הקודם כפול אטריידיס בגרסה הקולנועית הראשונה של דיון, מאוחר יותר שיחק בעקרות בית נואשות, ואולי כמה יזהו אותו בתור הקפטן מאיך פגשתי את אמא) לחקור את הפרשה. הוא מייד מפתח ידידות אמיצה עם השריף המקומי הארי ס. טרומן (מייקל אונטקין) וביחד הם יוצאים לגלות את האמת. אך לגלות את האמת היא לא משימה קלה בטווין פיקס, כי למרות שלמראית עין זו עיירה שקטה ונעימה, אך כל תושב ותושב מחזיק סוד. סוד שרק מעטים אחרים אם בכלל מכירים. מבלי להיות מודעים לסודות של האחרים, סודות אלה שזורים אחד בשני ויוצרים רשת אפלה ומסתורית סביב העיירה גורמת לכך שמציאת רוצח הנערה תהפוך למשימה לא פשוטה בכלל. למזלו של קופר, הוא דוגל בשיטות לא קונבנציונליות במיוחד ובאופן מפליא הן עוזרות לו צעד אחרי צעד לגלות את האמת מסביב לעיירה, ובדרך מתאהב בה.
הינשופים בטווין פיקס. הם לא מה שהם נראים, בעיקר אם הם עפים רחוק.
למרות זמן השידור המועט שלה (שני עונות עם 29 פרקים סך הכל), היא הצליחה להותר רושם רב אצל הצופים שלה. הרייטינג שהיא השיגה היה מהגבוהים שהטלווזיה ידעה עד אז, ורק לאחר אירוע מסוים בעונה השניה (ספוילר:גילו מי הרוצח סוף סוף, אבל המיסתורין סביב העיירה נשאר) הרייטינג ירד וגם רק לאחר מאמצים של המעריצים שידרו את הפרקים האחרונה לעונה השניה. אך כדרכה של הטלווזיה האמריקאית הסדרה סיימה עם קליפהנגרים שנותרו ללא מענה. לי החוויה של הצפיה בתוכנית זו הייתה מהנה במיוחד. רגעים הזויים בהחלט (דיוויד דוכובני מתיקים באפלה וקליפורניקיישן בתפקיד סוכן בסוכנות למלחמה בסמים שהוא גם טרנסוויסט) דיאלוגים טובים וסצנות סיפורי האהבה המגוחכות שבאו לצחוק על סגנון הסדרות של התקופה שמרו על פן קליל בסדרה, וסצנות אפלות יותר המראות את הצד המכוער של הגזע האנושי באו בניגוד מעניין לחלקים ה"קלים" יותר. אך לצערי הסדרה הסתיימה עם טעם מוגזם של עוד, והסרט Twin Peaks: Fire Walks With Me שהוא בעצם פרולוג ומספר על השבוע האחרון בחייה של לורה היה פלופ רציני בקופות ולא נתן מענה רציני לסוף הפתוח של הסדרה. מומלץ לכל מי שאוהב מתח, ומוכן לחוויה סוריאליסטית שלא מהעולם הזה.
עם מבחר עצום של סדרות וזמן מאוד מצומצם כמו שלי, צריך שיהיה לך מנגנוני סינון רציניים בשביל לדעת אילו סדרות כדאי להתחיל לצפות. לכן אחד הדברים שאני משתמש בהם הוא לבדוק מי האנשים שמדבבים בסדרה. הראשונה ברשימה שאני בודק, עליה אני הולך לכתוב היום, היא האחת והיחידה נוטו מאמיקו. הבחורה שהקול העדין שלה שהפך לסימן ההיכר הכי חשוב שלה, מוערך על ידי רבים, שנוא על ידי המבקרים. אפילו פעם אחת קיבלה תפקיד שלדמות שהיא שיחקה היה קול שיכול להרוג אנשים (כנראה גרם לאנשים לקבל התקף לב מיותר מדי HHHNNNGGG)
...HHNNGGG! so...damn...cute
נולדה ב6.2.1980, בת לבעלי חנות ספרים (שנסגרה כבר). התפרסמה תחילה בתפקידים קטנים אך בולטים בשנים 00-03 במגוון סדרות בינהם Inuyasha, Boogiepop Phantom, Fullmetal Panic! וX (שם אולי לדמות שלה היה תפקיד חשוב, אבל יחסית מעט זמן מסך) אך פרצה ממש לראשונה בשנת 2004 עם תפקידים ראשיים בElfen Lied, שם דמותה המוגדרת כמרכזית די נדחפה לשולי המסך בגלל שאר הדמויות, וMonster (שם שמתי לב אליה לראשונה) בתפקיד נינה פורטנר(Nina Fortner), נערה עם עבר לא ידוע שמתחיל לרדוף אותה בשנתה ה20. אך הפריצה הגדולה שלה שדחף אותה למרכז התודעה הציבורית היה תפקידה כאנה קופולה (Ana Coppola) בIchigo Mashimaro.
אפשר לראות עם כל תפקידיה שנדבק לה סטיגמה של דמויות צעירות, עדינות ולרוב עם משקפיים (חוץ מAa! Megami-sama!שם לקחה את התפקיד המפתיע כביטץ' של הסדרה) אבל לאחרונה רואים שהיא מנסה לשבור את הנישה שלה ולהרחיב את מעגל הדמויות שלה. למשל בWitchblade שהיא דיבבה את אמאהה מאסאנה (Amaha Masane) והאולטר איגו הנוטף אקסטזי שלה, האחות עם ה"נסיון" בB Gata H Kei, והמלצרית הבוטה ואג'ימה טומואה (Wajima Tomoe) מHana-Saku Iroha. על התפקיד שלה בקויין בלייד אין צורך לדבר כי אין אחת שלא השתתפה בסדרה הזו מבלי לשבור את התמימות סביב קולה. סך הכל אני שמח שהיא לא נשארת בנישה הקבועה שלה (כמו איזה מישהי ש תמיד עושה תפקיד לולי טסונדרה עם DFC שאני מעדיף לא לדבר עליה). על אחת שממש הדהימה אותי עם מגוון קולותיה וסגנונותיה אדבר עוד בעתיד.
עוד כמה פרטי טריוויה טריוויאלים:
בשנת 2005 אובחנה עם בעיה בלב ואושפזה למשך 6 שבועות. היא כתבה ופרסמה שיר בנושא.
הקול שלה ידוע בתור אחד הקשים לחקות אותו.
חברה לילדות שאיתו היא בקשר טוב עד היום הוא Yasutaka Nakata, מפיק וDJ ידוע ומפורסם ביפן. הם חולקים גם את אותו תאריך יום הולדת ושנת לידה.
היא חברה בהרכב המוסיקלי MORE PEACH SUMMER SNOW אותו הקימה עם חברותיה לסדרה .Keroro Gunsou השם נובע ממשחק מילים עם הדמויות שהם מגלמות בסדרה.
"אולי תנסה למות פעם אחת?" אם את מבקשת ממני עם קול כזה אז בשמחה.
בסופו של יום, מאמיקו נוטו עושה את תפקידה בצורה מעולה ואין ביכולתי לעלות כעת תפקיד שלה שלא אהבתי. לפעמים בחירת הסדרות שהיא משתתפת בהם מעלה תהיה ומזכירה קצת את בחירת התפקידים של ניקולס קייג'(סמאש היטס למשל..), אך זה לא מונע ממני לעקוב אחריה בכל זאת. מדובבת שביססה לעצמה סגנון שהיא טובה בו, ועדיין מנסה לפרוץ לסגנונות חדשים. קול יחודי ונעים לשמיעה, ויכולות משחק טובות. אני בנתיים אמשיך לעקוב אחריה ואחפש אותה בכל הסדרות החדשות, וממליץ גם לכם.
אז בטבעת בלוגי האנימה הישראלית יש סוף סוף נושא שגורם לי לרצות לכתוב.
קהילת האנימה הישראלית - אז והיום.
בניגוד לחבריהיקריםשבחרו להתייחס לתחביב עצמו (כנסים, פיצ'פקס, נגישות) - אני רוצה לדבר על משהו שלדעתי הוא קצת יותר משמעותי - המדיה שהקהילה צורכת.
מישהו זוכר אותי בכלל?
רקע מזורז - אני צופה אדוק של אנימה עוד מלפני שהייתה קהילה ישראלית, בשנת 2000 פחות או יותר ראיתי את הסדרה הראשונה שהבנתי שהיא אנימה ומשם החלטתי להמשיך לחקור את המדיום. נמשיך.
בקהילה הראשונה שהתפתחה בארץ, רוב ההמלצות והסדרות אשר היו בשיח הקהילתי, היו סדרות שנגמרו מזמן. לשם הדגמה - הסדרה של Trigun הסתיימה ב-1998, ה-OVA האחרון של Rurouni Kenshin יצא ב-2001, והסרט של Cowboy Bebop הוקרן גם הוא ב-2001. אלה היו שלושת הסדרות הגדולות בשלהי 2002 כבר.
השיח על סדרות "עכשיות" ומעקב אחרי כל פרק שיוצא התחיל באופן יותר אינטנסיבי בתחילת שנת 2003, כאשר ה-BitTorrent התחיל לקחת נתח משמעותי מקהילת ההורדות חינם ו-KaZzA התחיל לאבד מהקהל יעד שלו.
אבל גם אז, השיח על סדרות ישנות לא פסק. אך לאט לאט, הוא איבד מהתנופה, כיום הגענו למצב שכל סדרה שיוצאת ביפן מקבלת תירגום יום למחרת וכבר נמצאת ב-Tokyo Toshokan, או מקום אחר. מי היה חולם על מצב כזה ב-2001?
הקצב המסחרר היום של הסדרות שיוצאות מותירות אותנו במרדף אחריהן, ובן אדם עם עבודה או התחייבויות כלשהן, לא יכול לדמיין אפילו לעקוב אחרי כל הסדרות שיוצאות (מצב שלפני 10 שנים היה הרבה יותר פשוט, לטעמי).
מי היה מדמיין טבלאות כאלה פעם?
אז מה יש לנו היום? היום אני לא מכיר אנשים רבים שבאמת צופים בסדרות ישנות. וחבל. אמנם יש כל מיני נפילות פה ושם, אבל כמו Musashi no Ken שהמלצתי עליה בהודעה הקודמת, יש אוצרות רבים מאוד!
האם הסדרות החדשות טובות יותר מהישנות? אני יכול לומר בוודאות שלא. הדבר היחיד שהשתפר זה ההפקה, ולפעמים דווקא נחמד לראות סדרה שצוירה ביד ולא הכל רונדר במחשב.
האם הסדרות החדשות יותר נגישות מהישנות? גם לא. עובדה שאני מוצא על בסיס קבוע סדרות שיצאו לפני 30 שנה. וגם רוב הפעמים התרגום שלהם ברמה טובה מאוד.
אז למה אנשים לא רואים סדרות ישנות באותה תדירות כמו שרואים סדרות חדשות? קשה לומר.
אני הצבתי לעצמי מטרה תמיד להיות במעקב אחרי סדרה שלא מהעונה. לא חובה שתהיה מ-1980. יש מספיק יהלומים גם משנת 2000 וסביבתה אשר היום לא קיים עליה שיח ולא בטוח שראיתי.
איך יהיה שיח על סדרות ישנות? הן נגמרו הרי! ובכן, תמיד אפשר למצוא על מה לשוחח. עובדה שעד היום אנשים מדברים על שר הטבעות, והם פורסמו לפני כ-60 שנה.
אז לאחרונה סיימתי את האנימה עתיקת היומין Musashi no Ken, והיות והסדרה הסתיימה לפני שרובנו נולדנו, החלטתי לספר ולהמליץ עליה!
הסדרה עוקבת אחרי ילד בשם מוסאשי, אשר נולד בשעה 6 ב-4.3, ומכאן בא השם שלו (מוסאשי, בכתיבה שלו במקרה הזה, מתורגם ל-6-4-3). מוסאשי נולד לאבא אלוף קנדו, ולאמא אלופת קנדו.
ולכן הוא גם מתעניין בקנדו מאוד, כמה נחמד! הסדרה עוקבת אחרי התפתחותו של מוסאשי מהרגע שבו הוא נולד עד לגיל 18 ורואים את ההתפתחות שלו כלוחם קנדו וכבן אדם בכלל.
העלילה לא כזו מורכבת, ומלבד מקרה אחד שלדעתי הוא הספוילר הגדול ביותר בסדרה ולכן אחסוך מכם אותו, לא צריך לחשוב יותר מדי. מה שכן - הדמויות בסדרה הזאת פשוט נהדרות! מלבד מוסאשי יש עוד כ-8 אנשים שלומדים קנדו אשר מוסאשי פוגש במהלך הסדרה שרק על כל אחד מהם בנפרד היה אפשר לעשות עוד סדרות ספינאוף.
הפיתוח דמויות ממש מעמיק ומעניין, ובהחלט נקשרתי אל הדמויות מאוד.
למרות שרוצה לזוז, הרגל היא באיבוד שליטה?
בגלל שהסדרה ישנה מאוד, דיי קשה להשיג אותה במערב בכללי, והקבוצה היחידה שתירגמה אותה לא עשתה עבודה טובה בכלל, ורוב הפרקים צריך להסתמך על להבין את המשפטים מההקשר ומהמילים ביפנית שכן מצליחים לקלוט.
אבל ההנאה רצופה למרות הכל.
הקרבות קנדו לא הכי מציאותיים על מנת לשמור על מעט עניין, אבל מספיק קרובים כדי שזה יהיה מאוד מעניין לאוהבי קנדו.
אבל גם אם קנדו זה פחות התחום עניין שלכם - ההתפתחות של הדמויות וסיפור חייהן מרתק!
סדרה מומלצת מאוד, ולמרות התרגום הצולע, ההרגשה היא שהיא לא הזדקנה רע.
יש הרבה תפקידים בעשיית סדרת אנימה, מוצלחת או לא. יש את התסריטאי, האנימאטור, מעצב הדמויות, במאים ומפיקים. אבל יש תפקיד חשוב לא פחות, האנשים שמכניסים את הנשימה האחרונה לגוף הדמות בשביל להפיח בה רוח חיים. הסייו. שחקני הקול. המדובבים (או "מדבבים" כפי שתיקן חברי השחקן.) אנשים אלה משקיעים לא מעט בשביל להפוך את האשליה לפניך לדבר אמיתי לכל דבר. איתה הדמות מתקשרת עם הסובבת אותה, מביעה רגשות, וגורמת להזדהות. ספק אם יש סדרות טובות שאין בהם את אותם אנשים שעושים ביצוע איכותי.
אם הם יכולים, אז גם אני!
לכן החלטתי להכין סדרת כתבות בנושא, ואתחיל עם אחת האהובות עלי: איה היראנו (EEEEHHH?!)
נולדה ב08.10.88 (למעשה הסייו הראשונה שאליה התחלתי לשים לב וצעירה ממני) ובילתה את רוב ילדותה בארה"ב. ב1998 הצטרפה למחלקת הילדים של קבוצת "ספייס קראפט"(קשור לסטארקראפט?), שדרכה החלה להופיע בפרסומות ובמהרה עשתה את תפקידה הראשון כסייו כדמות צדדית בסדרת ההארם הפנטזיונית, Angel Tails, ואפילו ב02-03 הייתה בלהקת קצרת חיים בשם "SpringS". בתחילת דרכה היא התמחתה בעיקר בדמויות צעירות אך בוגרות, ובשנת 2006 עם סיומה את התיכון, הודיעה לעולם על קיומה בקול גדול עם הופעתה כסוזומיה הארוהי, הבחורה והמלנכוליה, ההעלמות, האנחה והשעמום. (לא לשכוח מקרה של טרוליות של סטודיו הסדרה קיו-אני בחידוש של 2009).
איה היראנו כלומייארה. צעירה אך בוגרת.
תהילת העולם (או לפחות יפן ועוד כמה אוטאקואים בעולם) לא איחרה לבוא. היא קבלה באותה שנה את פרס "החדשה בעסק הכי טובה", והשתתפותה כליילה בנאנא ומיסה בדת' נוט הפופולריות רק הגבירו את הערצה כלפיה. גם בקריירת השירה עשתה חייל: הסינגלים של Bōken Desho Desho? וHare Hare Yukai מהארוהי גם זיכו אותה בפרסים, האלבום שהוציעה Riot Girl הגיע למקום גבוה במצעדי הפזמונים, בינהם הסינגלים LOVE★GUN וNeophilia. גם תוכנית טלווזיה משל עצמה היא קיבלה.
אך מכאן נראה שהדרך רק הדרדרה. על כל טעות שנעשתה רבבות של אנשים קמו להוקיעה. הידוע מבינהם היה מקרה צילום בגדי ים מביך, שלבשה את חזיית הביקיני "הפוך" (איפה היו שאר אנשי ההפקה אני שואל). ומכאן הרשימה עוד ממשיכה. בנוסף נדמה שהיראנו עושה את עבודת רועציה קלה יותר. התבאותיה של חייה האישים והמיניים הרסו לרבים מהמעריצים היפנים שמאמנים שהכוכבים צריכים להיות טהורים ונקיים. מה שלא מפריע להם לחדור לכל חריץ (כולל פרשת סקס). היה נסיון קטן ותמוה מצד היראנו שאמרה שיש לה סרטן במוח מאז היא הייתה בת 15, אבל היא לא רוצה לטפל בו כי הניתוח אמור לשנות לה את הקול. שמועות אומרות שבעצם חברת ההפקה שבא היא מועסקת כרגע גורמות לה לעשות את מעשים אלה, שהם אלה ששולטים בחשבון הטוויטר שלה והבלוג, ואחראים לכל הופעותיה ההזויות. בנתיים היא הפסיקה להופיע בתפקידים חדשים, ויש שמבקשים לפטרה מתפקידים קיימים, כהארוהי או בפרולוג המצופה של באקמונוגאטארי בתפקידה הערפדית שינובו אושינו. אפילו הודיעה במאי האחרון היא מפסיקה לבנתיים את קריירת השירה שלה.
לסיכום: לדעתי היראנו עושה את תפקידה טוב, חבל שהיא נכנסה לכל התסבוכות האלו עם המעריצים וחברות ההפקה. אך חברינו ביפן צריכים ללמוד שגם הסייו אותם הם מעריצים הם אנושיים ובעלי מחשבות שלא תמיד מקובלות עליהם. בתקוה גם היראנו צריכה ללמוד שלא כל מחשבה היא צריכה לצייץ, סך הכל היא בן אדם מעניין וחבל שזה מה שקורה לה. כרגע עוד יש לה דריסת רגל בסדרת השונן Fairy Tail וסדרות מהסוג הזה לא נגמרות מהר(להזכיר, חברו של יוצר הסדרה מוציא מנגה שממשיכה כבר 15 שנים וסדרת אנימה שמוציאה פרקים מאז 1999), אז נמשיך לשמוע אותה בזמן הקרוב לפחות.
Super Sentai היא השם הגנרי עבור כל סדרות ה"קבוצה של לוחמי צדק לבושים בחליפות לטקס עם קסדות בצבעים שונים", מזכיר לכם משהו?
כן, Power Rangers היא העיבוד האמריקאי לסדרות ה-Super Sentai (הערה: מעכשיו אני פשוט אכתוב סנטאי) היפניות.
Mighty Morphin Power Rangers
השם הז'אנר שתחתיו נכנסת סדרת הסנטאי הוא ז'אנר ה-Tokusatsu (בעברית: צילום מיוחד - השם ניתן לסדרות עקב האפקטים המיוחדים שמשתמשים בהם). יחד עם סדרת הסנטאי קיימות סדרות רבות אחרות כמו Kamen Rider, Ultra Series, ועוד.
סדרת הסנטאי התחילה בשנת 1975 ועד היום יוצאת כל שנה סדרה חדשה מלבד 1978, אשר עקב הרייטינג הנמוך שקיבלה הסדרה מהעונה הקודמת, החליטו לתת לטעם המר לעבור.
יש מספר סטירואוטיפים בולטים בסדרות הסנטאי, אשר חדרו עמוק לתודעה של הקהל היפני.
1. המנהיג האדום. המנהיג של הקבוצה תמיד, אבל תמיד, ילבש את החליפה האדומה. זה יחסית נכון. אולי בעונות הממש ישנות האדום לא המנהיג, אבל לא הצלחתי למצוא עובדה חותכת. למה זה, אתם שואלים? האמת, לא מצאתי תשובה חד משמעית. הכי קרוב שהצלחתי להבין זה בגלל המשמעות של הצבע האדום בתרבות היפנית. אדום מסמל גבורה. ולכן הגיוני שהמנהיג של הצוות יהיה הגיבור מבינהם.
2. הרובוטים הגדולים שמתחברים לרובוטים עוד יותר גדולים. למען האמת, זה לא תמיד היה כך, רק בעונה השלישית של הסנטאי, Battle Fever J, נכנסו הרובוטים הגדולים לתמונה, מה היה הזרז לכך? תופתעו לשמוע, אבל היפנים הפיקו סדרה של ספיידרמן שנה קודם, בה לספיידרמן היה רובוט ענק. הקהל היפני אהב את זה, היוצרים ראו את הפוטנציאל, והשאר היסטוריה. הרובוטים התחילו להתחבר אחד עם השני רק עונה אחת לאחר מכן, ב-Denshi Sentai Denziman. אשר גם הייתה הסדרה הראשונה שהופקה לגמרי לבד ע"י Toei.
היה לו רובוט קודם
3. חליפות הלטקס שציינתי בתחילת הכתבה גם לא היו תמיד היו מוטיב בסדרת הסופר סנטאי, הן נכנסו רק בעונה השביעית של הסנטאי, Kagaku Sentai Dainaman.
4. שינוי הצורה של הסנטאי תמיד היה מרהיב, בתחילה הוא היה ללא כל מכשיר, בהמשך זה היה שרשרת, ובעונה ה-13 Denji Sentai Megaranger המכשירי סלולאר הפכו לסטנדרט.
ומה קורה היום?
היום אנחנו נמצאים בעיצומה של עונה מספר 35 של הסנטאי, Kaizoku Sentai Gokaiger, אשר המוטיב שלה היא פיראטים. בגלל שזה עונת "35th anniversary" - הביאו לסנטאי הפעם יכולת מאוד מגניבה - היכולת להשתנות לכל הסנטאים הקודמים ולהשתמש ביכולות שלהם, ובעצם זה מטרתם בסדרה - לגלות את היכולות של כל הסנטאי הקודמים בעזרת גילוי תכונות חשובות כמו אחריות, עזרה לזולת, וכו'.
העונות האחרונות של הסנטאי הופכות יותר ויותר לבוגרות, בין אם זה האופי של הסנטאי, ובין אם זה ההתנהגות של הרעים. אז נכון, עדיין בסוף כמעט כל פרק הרעים יגדילו את היצור התורן לגדול, הוא יחכה עד שהרובוט של הסנטאי יבנה את עצמו, ואז הם ישמידו אותו בעזרת תירוץ קיטשי כזה או אחר. אבל אם מתעלמים מהדקויות (בכל זאת, סדרה שמכוונת לבני נוער ומטה) אפשר למצוא סיפורים מגניבים ממש שלא נופלים מהרבה מאוד סדרות אנימה מוצלחות.
אחרי עשרת אלפים שנים אני חופשיה , וזה הזמן לכבוש את כדור הארץ!
כמה מילים אחרונות על ה-Power Rangers (להלן: ריינג'רס), חבריהם האמריקאים של הסנטאי. בשנת 1992, חיים סבן לקח את קטעי האקשן של ה-Zyurangers (העונה הקודמת באותה שנה של הסנטאי) ודובב עליהם באנגלית, בנוסף הוא צילם מספר קטעים עם שחקנים אמריקאים ויצר את ה-Power Rangers! הטרנד הזה המשיך עד 2001, שם דיסני קנו את הזכויות של הריינג'רס. באותה עונה אחרונה של סבן, הוא הפיק פרק מיוחד אשר נקרא All Red, בו הופיעו כל הריינג'רים האדומים עד אותה עונה. ב-2010 סבן קנה את הריינג'רס חזרה מדיסני, והיום הוא חזר להפיק את העונות הקודמות של הסנטאי בתור ה-Power Rangers!
אז בין אם אתם אוהבים סדרות אקשן, רובוטים ענקיים, או סתם חולי נוסטלגיה - Super Sentai זה בשבילכם! תיהנו.
אני לא הולך לדבר על הסרט. אם זה מה שחשבתם.
לאחר מחשבה עמוקה על מנת לקחת את הבלוג צעד אחד קדימה ולקחת את הקפיצת מדרגה הבאה (מפה בא ה-Step Up), ביצעתי מספר שינוים, בתקווה שזה לא ייפסק רק כאן.
לא על זה נדבר
רשימת השינויים להלן:
1. סטנדרטיזציה חדשה בנושא התוויות. בתקווה שיהיה יותר קל להתמצא בבלוג בעתיד כשיהיה מספר תלת ספרתי של הודעות.
2. עריכת הודעות ישנות על מנת להעלות את רמת הדקדוק ומחיקת מספר הודעות שהרגשתי שאין להן באמת מקום בבלוג.
3. השינוי האחרון והמשמעותי ביותר - הצטרפות כותב חדש! הלוא הוא בוקי, ידידי משכבר הימים. בתקווה עכשיו גם תדירות ההודעות תעלה, וגם הגיוון בנושאים.
אז, בתקווה שרמת ההנאה והעניין בבלוג תעלה, ובוקי- שיהיה בהצלחה!
שבוע טוב.
אני כותב את הפוסט הזה כתגובה ל"כסאח" שהלך בין קבוצת Hotaru-Team ובין אמא"י (המרכאות זה כי לא באמת היה כסאח, אלא פשוט הכרזות משתי הכיוונים שבתור עומד מהצד התפרשו כחוסר הסכמה מוחלט מתחת לפני השטח)
סיכום בקצרה ממש של הסיפור: אמא"י עושים כל שנה מאז שהוקמו 2 כנסים גדולים בשנה: כנס קיץ וכנס פורים. הוטארו תיכננו לעשות כנס בקיץ השנה, אבל בגלל שהיה שיח בקהילה שיהיה בעייתי להגיע לשני כנסים בטווח זמן קצר, הוטארו החליטו לעשות Shotgun על פורים הקרוב ולהגיד שהם עושים בו כנס והנורמה זה "מי שמכריז על כנס קודם, יקיים אותו", כתגובה אמא"י אמרו "הארוקון יתקיים השנה כמתוכנן". יאללה בלאגן.
בעברי הרחוק בתור מתכנת צעיר מאוד, קהילת אבטחת המידע שהסתובבתי בה (שהייתה בערך מעל 9000 רמות מעל הראש שלי ולא הבנתי 99.9% ממה שהלך שם) הטביעה בי מעין מנטרה כזו שאם משהו הוא קוד פתוח, הוא טוב יותר.
מה הקשר בין המנטרה הזו לבין קהילת האנימה הישראלית? אין קשר. אבל אם תחשבו על זה קצת - מה בעצם ההבדל בין קוד פתוח לקוד סגור? קוד פתוח כל אחד, בין אם הוא התחיל לתכנת כשמחשב היה חדר ובין אם הוא פתח מחשב בפעם הראשונה בחיים שלו היום, יכול להסתכל, לנסות להבין, ואפילו לשנות, להוסיף, ולשפר. קוד סגור הוא פונקציה שקבוצה מוגדרת של אנשים (לדוגמא, עובדי חברת Apple) יכולים לראות, לשנות, להוסיף, ולשפר, לפי הוראת המנהל שלהם (שמקבל את ההוראות שלו מהמנהל שלו, שמקבל מהמנהל שלו, שבסופו של דבר, מקבל מהמנכ"ל או מאוחזי המניות את הקו הכללי שאליו התוכנה צריכה ללכת).
מה זה אומר בעצם? כאשר קוד הוא סגור, בסופו של דבר יש איש אחד או מספר מצומצם של אנשים שקובעים את הקו אליו התוכנה הולכת. בקוד פתוח, הקוד יכול ללכת למספר מקומות, ואפילו במקביל (לדוגמא, יש כמה עשרות הוצאות שונות של לינוקס, מכיוון שכל אחד הלך לכיוון אחר, אחד יותר מתאים לשרתי אחסון, אחד יותר מתאים לתכנות, אחר יותר User Friendly למשתמשים חדשים, וכו'...) - בסופו של דבר, אם בגירסא אחת יש משהו שמעניין את מה שהולך בגירסא האחרת - הם פשוט לוקחים את זה. וזה לגיטימי!
טאקס, מעודד שיעתיקו ממנו
אז למה לעזאזל אני מחרטט אתכם על Apple ולינוקס כשאני בעצם רוצה לדבר על קהילת האנימה? כי אני חושב שקהילת האנימה בישראל צריכה להפסיק לנסות להיות כמו Apple או כמו Microsoft וצריכה להתחיל להתנהג כמו מפתחי הוצאות לינוקס.
אנחנו לא חברה גדולה שצריכה להתנהג כבועה סגורה אשר מנחיתה החלטות על הצרכנים מלמעלה.
אנחנו חבורה (דיי גדולה, אבל חבורה) של ילדים (כן, ילדים, גם בני ה-30, 40, 50 וצפונה מביננו - ילדים!) שרוצים למצוא חבר לדבר איתו על הסדרות המצוירות שלנו ועל הקומיקס המעניין שקראנו.
תיכף תבינו מה הקשר שלה
במקום לחשוב ש...(סליחה על הביטוי)...השמש זורחת להם מהתחת חברי אמא"י וקבוצת הוטארו צריכים להיזכר למה הם עושים את מה שהם עושים, והזקנים שבינהם צריכים להיזכר מה היה כאן בארץ לפני 10 שנים, שלקנות פוסטר ב-50 שקל בדוכן של גיא שהיה נפתח פעם בכמה שבועות ביום שישי בקניון ערים בכפר סבא ואולי לפגוש עוד מישהו שראה את הפרק האחרון של Chobits היה השיא של כל חבר בקהילה מעבר לדיבור באינטרנט.
אמא"י צריכים לעודד שיעתיקו מהם. הוטארו רוצים לעשות כנס? תנו להם! תעניקו להם את כל התמיכה שבעולם! למדו אותם מטעויות העבר! העניקו להם גישה לכוח האדם שבידיכם כדי שיהיה להם מספיק מתנדבים! עזרו להם כלכלית! ועוד ועוד ועוד, כדי שילדים עלומי שם בתחפושת של Gintoki יוכלו ליהנות מהכנס כמה שיותר.
עזבו את היריבות, כשאתם לא נמצאים במודל שהוא כלכלי (א-לא גוגל נגד אפל) לא ייצא לכם מזה שום דבר טוב. עודדו שיעתיקו מכם. עזרו למתחרה להיות טוב יותר, והעניקו לצרכן את החוויה הטובה ביותר שהוא יכול לקבל.
בהצלחה.
נ.ב. מקווה שהפוסט הבא שלי לא יהיה קשור לקהילה, פשוט זה הדברים היחידים שגורמים לי להיות מספיק Passionate בשביל לכתוב משהו.
יש עוד 21 יום עד לתאריך הסיום להגשת מועמדות לוועד אמא"י, בינתיים הגישו מועמדות שלושה אנשים. מתוכם אחד הסיר את מועמדותו. לכן נשארנו עם 2 מועמדים (מועמדים מצוינים, אגב!).
למה אף אחד לא מתמודד על התפקיד? אני, אישית, לא יכול להתמודד מסיבות בירוקרטיות נטו, ולכן אנסה את מזלי בפעם הבאה לאחר שאסדר את הבירוקרטיה (אעזור באיזה כנס, או משהו כזה). אבל באמת, האם לאף אחד כבר לא אכפת מלבסס קהילה בארץ? או שפשוט כל אחד חושב "מישהו אחר כבר יעשה זאת".
בשנתיים-שלוש האחרונות, הרשתות החברתיות השתלטו על הרשת. מעטים האנשים אשר אין להם משתמש ברשת חברתית כזו או אחרת, בין אם לשימוש אישי, פרסומי, וכו'.
ברשת החברתית, הרבה יותר נפוץ להתחבר בזהות האישית שלך, ולא בעזרת כינוי מומצא, כפי שהיה נהוג בעידן הרחוק מאוד הזה של לפני הרשת החברתית. דבר זה הפך את האינטרנט לאישי מאוד, אנשים כבר לא שופכים את לבם על גבי הרשת, ולא חושפים את הרגשות הכמוסים שלהם, כפי שהיה נהוג ברחבי הבלוגיספרה. אנשים כבר לא מדברים על דברים שונים ומשונים, כדי לא להיראות מוזרים בעיניי מלכת הכיתה. והכי חשוב - אנשים כבר לא מתחברים עם זרים ברחבי העולם.
שימוש בכינויים ובסלנג מוזר בשרתי ה-IRC
האינטרנט הפך להיות נחלת הכלל, לטובה ולרעה. אם בעבר יכולת לעשות כל מה שאתה רוצה, היום, כשכל דבר, פחות או יותר, מתממשק ל-Facebook שלך, וכל החברים שלך יראו את זה, אתה יותר נזהר.
אז למה אני אומר בעצם שזה הרג את הרשת? אני יכול לספר, אישית, שאת חבריי הטובים ביותר כיום לא הייתי מכיר בכלל אם האינטרנט לא היה אנונימי בעברו. אנשים מכל רחבי הארץ, החל מיישובים בדרום, דרך מרכז הארץ, ירושלים וכלה בכל מיני יישובים נידחים בצפון.
היום מצבים שכאלה הם פחות נפוצים, מכיוון שאדם שמתחבר לרשת, יתחבר עם חבריו מהכיתה, מחוג הכדורגל, וכדומה.
המחוזות האנונימיים הולכים ונעלמים. אבל איך זה משפיע על האינטרנט? ובכן, אנשים פחות ייחשפו לתחומים חדשים שלא מוכרים להם מהיום-יום, אנשים פחות יכירו חברים חדשים דרך האינטרנט (אם מישהו מאשר אותך ב-Facebook, כנראה שאתם כבר מכירים), ובסופו של דבר, המסגרת שאתה נמצא בה בחיי היום-יום, תישאר אותה מסגרת גם באינטרנט.
אני חושב שאפשר כיום לראות את המצב הזה בקהילת האנימה בישראל. אין יותר אתרים ופורומים גדולים כפי שהיו בשנים עברו. אנשים נחשפים לתחום בזכות חברים שלהם, ותו לא. לכן זה גורם לדעיכה בגדילת הקהילה. בשילוב עם החשיפה לתחום שקרתה לפני כ-4-5 שנים בערוצי הילדים, אנשים כבר לא "מוצאים במקרה" איזה אתר על "סדרות יפנית של אנשים עם עיניים גדולות" ומתחילים להגיב שם. הרשת החברתית הורגת את הקהילה שלנו. וזה קורה גם במקומות אחרים.
האם זה כ"כ טוב להיות במקום האמיתי?
מה אפשר לעשות? אין לי רעיון פרקטי כ"כ. הדבר היחיד שאני יודע, זה שאם לא נמצא דרך לשלב קצת אנונימיות חזרה אל תוך האינטרנט, לא רק שיפסיקו להגיע אנשים חדשים אל תוך הקהילה, גם האנשים הקיימים יתחלקו לפלגים של חברים והקהילה תתמוסס.
העיקר שיש מנגה בספרייה בבאר שבע.
סתם, סתם, זו הייתה בדיחה, אמא"י.
לבקשת הקהל, פירסום נוסף של סרטוני קנדו, בעמוד החדש שלי ב-YouTube (תסתכלו גם ב-Favorites שלי שם, יש שם דברים מאוד יפים): http://www.youtube.com/user/IdoKendo
משהו קצר לפני שמגיעים לנושא: אני מתנצל שנטשתי - אני כנראה לא אוכל לעמוד ברצון שלי לעדכן באופן יותר סדיר. אני מקווה שמי שקורא פה ימשיך לקרוא גם אם העדכונים יהיו בתדירות יותר נמוכה.
ונגיע לנושא: מספר דברים בזמן האחרון גרמו לי לחשוב לעומק על ארגון המנגה והאנימה הישראלי ועל צורת ההתנהלות שלו. יש להדגיש בראש ובראשונה שאני נמצא בתחום ובקהילה הרבה לפני שבכלל היה דיבור על גוף כזה, צפיתי בהקמתו, ואני עוקב אחריו ביום-יום - אך אף פעם לא באמת ניסיתי לתת יד ולעזור, למה? כרגע אני לא רואה סיבה משמעותית מלבד "לא התחשק לי" - אבל אולי בסיום הכתבה, אני אצליח להבין יחד איתכם, למה אמא"י לא הצליחו לרתום אותי ועוד טובים אחרים לעזרתם.
פיסת היסטוריה - או שמא? עברו בסה"כ 4 שנים
אני זוכר את הדיבור על הקמת ארגון מנגה ואנימה בישראל בערך מ-2004 (יכול להיות שאני טועה בשנה, אבל פחות או יותר 3 שנים לפני ההקמה האמיתי כבר דיברו על הנושא), במשך הפרק-זמן-לא מוגדר הזה ישבו מקימי הארגון והעלו על הכתב את המטרות הבאות:
1. לכנס את הקהילה המתפתחת של חובבי המנגה והאנימה תחת מנגנון שישרת אינטרסים רחבים של הקהילה ויגבש את החברים בה.
2. להטמיע את האנימה בצורה ברורה ורצינית יותר בארץ.
3. לשמש כגוף ההסברתי וככלי נגיש לכל ארגון, גוף או קהל.
4. להגדיל את מקומן של המנגה והאנימה בכנסי מדע בדיוני ופנטסיה בארץ.
5. לארגן כנסים שיוקדשו בעיקר למנגה ולאנימה, בשיתוף עם ארגון קיים.
6. ארגון כנסים הנוגעים בתרבות יפן ככלל, עם דגש על הטמעתה במנגה ובאנימה.
היום, 4 (מספר טוב) שנים לאחר מכן, ניתן לבחון את הצלחת הארגון לפי הסטנדרטים שהוא קבע בהקמתו. דבר קטן לפני: ברור לי שהשתנו מספר ניואנסים במטרות הארגון עם השנים, אבל בחיי שחיפשתי באתר אמא"י במשך זמן מעבר לסביר שבו אמורים לחפש באתר את המטרות ולא מצאתי, אז או שהם החליטו שזה לא יוצג באתר לציבור הרחב, או שהם החביאו את זה ממש טוב.
נעבור נקודה-נקודה (האם הן נקבעו עפ"י סדר חשיבות? נצא מנקודת הנחה שלא, כדי להקל על אמא"י בשיפוט):
1. מנקודת המבט שלי, לא ראיתי שינוי במבנה הקהילה ב-4 שנים האחרונות. פורומים נפתחו, פורומים נסגרו, קהילות מצאו מקומות חדשים להסתובב בהם, ובסופו של יום - לא רק שלא נראה שהמטרה הושגה, אלא לא נראה שנעשה משהו על מנת להגיע אליה. 0/4 במד העשייה
2. עד הוועד הנוכחי, לא נראה שנעשה משהו על מנת להגשים מטרה זו, כיום הוועד הנוכחי עובד על הטמעת ספרי מנגה בספריות, על מנת להגדיל את קהל היעד של מנגות. ארחיב על זה עוד בהמשך. 1/4 במד עשייה
3. מנקודת המבט שלי, לא ראיתי שום דבר שנעשה, אך יכול להיות שהדבר נשגב ממני, אני נמנע מלהגיב לזה.
4. תמיד היה מעט אנימה ומנגה בכנסים, מהתוכניות האחרונות שבדקתי לעומת תוכניות ישנות, הגדילה לא משמעותית, אך קיימת. 2/4 במד עשייה
5. עיקר העשייה של הארגון עד היום. 4/4 במד העשייה
6. לא זכור לי שהיו, אבל אני אפרגן על הכנסי theme שלהם ועל אירועים כמו פריחת הסאקורה שאמנם לא אמא"י ארגנו, אבל לקחו חלק בפרסום הנושא 1/4 במד העשייה
ציון משוקלל: 1.6 מתוך 4
לא עמדו
אז אמא"י לא ממש עמדו במטרותיהם. ההצעה הראשונה שלי לאמא"י? (וועד אמא"י - לפתוח מחברות, להוציא עטים) לנסח רשימת יעדים ריאליסטית אשר ניתן להגשים אותה בפרק זמן סביר. לאחר מכן לחלק את היעדים הגדולים למשימות קטנות, לתעדף אותם (בצורה של תאריכי יעד ונתינת "אבא ואמא" לכל משימה. כמובן שבנושא האבנים הגדולות לטעמי צריכה להיות שקיפות מלאה לקהילה, למשימות הקטנות אולי אפשר להגביר לחברי האגודה. אבל זה כבר פחות רלוונטי.
שימו לב שכאשר ניסיתי למדוד את העמידה במטרות של אמא"י - היה לי קשה, מכיוון שאלה לא דברים מדידים. האם חברי הוועד מודדים את עצמם? אני בספק. בתור אחד שעשה לא מעט אפיוני פרוייקטים, בניית תוכניות עבודה וכו', מדידה עצמית זו הדרך לא הטובה ביותר, אלא היחידה, לנהל גוף אשר אמור לקדם נושאים לא פשוטים.
אוקיי, אחרי שנגעתי בנושא תוכנית העבודה, אני רוצה לומר מילה או שתיים (או יותר סביר - שתי פסקאות) על נושא ה-Public Relations (להלן: PR) של האגודה. כיום, ה-PR של האגודה לוקה מאוד. קיים בעל תפקיד אשר נקרא "דובר אמא"י" - לדעתי כיום מכהן בתפקיד זה אדם בעל כריזמה ויכולת התנסחות לא רעים בכלל, אך הבעיה היא, מכיוון שחברי הוועד הם אנשים מהקהילה, הם גם משוחחים ואומרים דברים, לפעמים לא בכוונה, אשר נוגעים לתפקוד האגודה - ובכך מקלקלים את כל מהות תפקידו של הדובר.
כאשר חברי וועד אומרים שמשהו מתעכב מכיוון ש"יש לנו חיים פרטיים גם" - זה פשוט מגוחך. כאשר ראש הוועד הנוכחי יוצא באמירה כלשהיא, כאשר האגודה לא באמת עומדת מאחורי האמירה הזאת - זה פשוט מבזה.
חברי הוועד צריכים לדעת לשמור על מה שהם אומרים, מכיוון שהם מייצגים את האגודה.
אז איך פותרים כזה דבר? קשה לי לומר, העיצה שלי היא לא מסובכת - אבל ריאלית. הגדרת נוהל ברור עבור חברי הוועד אשר יהיה מוצג לכל חברי האגודה (בין אם מעוניינים להיבחר לוועד או לא) אשר אומר שיש לשמור את כל ענייני האגודה פרטיים מלבד מה שנכתב בפרוטוקולים, ומה שיוצא בהכרזות רשמיות. אולי תאמרו שאין דרך לאכוף את זה, אבל אני לא מסכים. עד כמה שאמא"י הוא גוף התנדבותי ואנשים לא מרוויחים מזה כסף, בסופו של דבר, כל אחד אפשר להחליף, ואם מישהו הלך להיות חבר בוועד, כנראה שהוא מעוניין במשרה הזו - ו"פיטורין" הם כנראה איום הולם. מי יפטר את ראש הוועד אתם שואלים? אף אחד, אבל כאשר הוא אומר משהו, על האגודה לעמוד מאחוריו, גם אם הוא מדבר שטויות. קשה? אולי. אבל אם רוצים שמשהו יצליח, אי אפשר שהכל יהיה ורוד.
סוני מדגימים איך מתקנים PR שלילי בצורה הכי טובה שאפשר
דבר שלישי ואחרון שאני רוצה לגעת בו זה נושא הטווח הרחוק של אמא"י - אני לא מאשים אותם, אולי עד היום זה היה נושא שפחות רצו לגעת בו, מכיוון שבכלל לא ידעו אם יהיה טווח רחוק. אבל כיום אמא"י הוא גוף מבוסס וכל עוד בעליו לא יחליטו לפרקו, הוא ימשיך להתקיים.
כיום אמא"י חושבים לטווח הקרוב:
- הוועד מתחלף אחת לשנה, ככה שעד שאדם נכנס לתפקידו ומתאקלם, הוא כבר נמצא בסטאטוס של סיום תפקיד.
- לא קיימות תוכניות רב"ש (רב-שנתי) תקציביות.
- בכל פרויקט ובכל פרוטוקול מדברים רק על הצעד הקרוב והמדרגה הבאה, ולא על ההמשך.
כיום אמא"י עובדים על פרויקט הספרייה, בו אנשים תרמו כרכי מנגה (כ-220 במספר) אשר יימצאו בספריה מסוימת (לפרטים מדויקים, חפשו באתר אמא"י) - כאשר ניסיתי לברר מה ייקרה בעתיד הלא-כל-כך רחוק של עוד כמה שנים, כאשר לא יישארו לאנשים עוד כרכים לתרום, ומה יהיה על עתיד מדור המנגה בספרייה, אמא"י לא כל כך ידעו לתת תשובה חד משמעית. 220 כרכי מנגה הם בערך בשווי של 7000 ש"ח - וזה כסף שיירד לטמיון אם הפרויקט יינטש בתחלופה הקרובה של הוועד, או בעוד שנתיים וחצי כשכבר לא יהיה כח להתעסק בזה.
אמרתי למספר אנשים - שאמא"י צריכה לעגן בתקציב השנתי שלה סכום כסף מסוים על מנת לעדכן את מלאי הכרכים בספרייה. הרי אם בן אדם קורא 2 כרכים בשבוע (זה מעט מאוד), תוך שנתיים הוא יסיים לקרוא את כל הכרכים בספרייה, וזה לא יהיה רלוונטי עבורו יותר. כרגע נושא העתיד הרחוק של מדור המנגה נמצא בסימן שאלה עד כמה שאני הצלחתי להבין, והדבר היחיד שמקדם את זה בצורה אגריסבית שזה מתקדם בה כעת היא שזה "חלום רטוב" של ראש הוועד מזה שנים רבות. מה יקרה כאשר הוא יתחלף?
בסופו של יום, ראייה לטווח הרחוק היא משהו קריטי עבור כל ארגון שהוא, שכן בהיעדר תפיסה שכזו, אי אפשר לנהל עבודה בצורה טובה, והפרודקטיביות של האנשים יורדת בכמעט 100% (ובגוף קטן והתנדבותי כמו אמא"י, פרודקטיביות היא נושא קריטי).
עצתי? כתיבת תוכנית רב"ש ל-4 שנים הקרובות אשר תיגע בכל הנושאים הגדולים ושינוי תקופת כיהון הוועד לשנתיים (לפחות בשלב הראשון). בצורה הזו לאנשים יהיה יותר זמן בתפקיד לאחר התאקלמות, ומעקב אחרי התוכנית הרב שנתית תייעל את העבודה (בשילוב עם התוכנית עבודה שדיברתי עליה מקודם, בכלל הפרודקטיביות תעלה בעשרות מונים).
אז למה עד כה לא נרתמתי לעזרת אמא"י? כנראה שגוף בעל PR שלילי, אשר אינו יודע מה הוא רוצה להשיג ואיך להשיג זאת, הוא לא מקום אטרקטיבי במיוחד, אבל אולי זה רק אני.
לסיום, חשוב לי לומר לאמא"י - אני אשמח לעזור ולייעץ בכל הנושאים שהעלתי פה, וגם בנושאים אחרים.
אני מקווה שמשהו יחלחל, ואולי נראה בעתיד הקרוב אמא"י פרודקטיבי יותר, אשר יודע מה הוא רוצה, ויודע איך להשיג זאת.
אז למרות שכולם משחקים היום Portal 2, אני אקבל את שלי רק בעוד שבוע בערך. ולכן ניצלתי את חג הפסח כדי לשוטט בסמטת הנוסטלגיה ולשחק ב Sly Cooper and the Thievius Raccoonus.
You're so sly, Sly
המשחק מאוד מהנה יחסית למשחק פלטפורמר מלפני כמעט עשר שנים, ואפילו מקבלים גירסאת אנימה לסצינת הפתיחה כשמסיימים את המשחק (בהחלט הפתיע אותי וגרם לי להתלהב כמו ילד קטן).
משהו אחד מאוד הפריע לי במשחק וזה הבוס האחרון.
במהלך המשחק מקבלים הרבה מאוד יכולות חדשות כמו להחליק על חוטי חשמל, להפוך לבלתי נראה ואפילו להתגלגל וליצור חיכוך חשמלי עם הרצפה (אל תנסו להבין את ההגיון, זה משחק על דביבון צרפתי שגונב דפים מספר שכתבו אבותיו).
לאחר כל ארץ בה מבקרים, בארץ הבאה יש מקומות אשר חייבים להשתמש ביכולות שרכשנו בארץ הקודמת כדי לעבור. הייתי מצפה שבקרב עם הבוס האחרון נצטרך להשתמש בכל היכולות שלמדנו ויהיה קרב מאתגר.
אז כן, היה קרב מאתגר, אבל בגלל סיבה אחרת לגמרי. לפני תחילת הקרב סליי מקבל תרמיל ריחוף, והקרב הוא כולו קרב אווירי בין סליי לבין הבוס האחרון. אמנם יש חלק קטן בסוף של התגנבות, אבל 85% מהקרב הוא במשחקיות שונה ממה שלמדתי במהלך כל המשחק!
אני מבין את הרצון של המפתחים לעשות קרב אחרון גרנדיוזי, מיוחד, וקשה - אבל זו לא הדרך.
ב-Legend of Zelda לדורותיו, מצאו שיטה שעבדה טוב - יכולות חדשות מקבלים בתחילת כל מבוך, במהלך המבוך לומדים להשתמש ביכולת, והבסופו של דבר, צריך להשתמש ביכולת הזו כדי לנצח את הבוס.
בסליי קופר השתמשו בזה כמעט כמו שצריך, מלבד ששכחו את הקטע האחרון בפסקה, וכל קרבות הבוסים היו פשוט בעלי משחקיות שונה (אחד הבוסים היה משחק של Simon)
עשו את זה טוב
אני לא רוצה שזה יישמע כאילו אני רק קוטל את Sly Cooper, מכיוון שהרבה משחקים חוטאים בכך, אפילו Kingdom Hearts הידוע לשמצה ורבים טובים אחרים.
אני רק רוצה להשמיע את קריאתי למפתחי המשחקים של העתיד - בבקשה מכם, מצאו את שיטת המשחק שבה אתם רוצים להביא אלינו את החוויה, ודבקו בה. בסופו של דבר, אף אחד לא רוצה שהשלב האחרון של Portal 2 יהיה משחק PES נגד גלאדוס.
